מסך המחשב נדלק, לחצתי על קישור הזום, עברו כמה שניות והיא הופיעה על המסך. שיערה שחור, ארוך וחלק. עיניה עיני שקד קטנות, עושה רושם של בחורה גבוהה אם לשפוט לפי אורך צווארה. "אני ענבר, נעים מאוד אייל" פתחה ואמרה, "אני פונה אליך בהמשך לשיחה שלנו בטלפון לפני שבוע, אני חושדת בבעלי שהוא בוגד בי וגם מעלים ממני כספים רבים". "הסיפור הרגיל" אמרתי, "כן" ענתה, "אני בטוחה שאני לא הראשונה", וחייכה חיוך גדול וכובש שחשף טור שיניים צחורות.
במשך שעה שלמה סיפרה לי את קורות החיים שלה ושל בעלה יוסי, סיפרה על החברות בצבא, על הטיול הגדול בדרום אמריקה ועל הנישואין שבאו לאחר מכן. סיפרה על ארבעה ילדים מקסימים ומוצלחים, ועל עסק מכובד שהתחיל בקטן בבית ובהמשך הפך את יוסי לאדריכל מוכר ובעל שם רציני, אבל, סיפרה גם על חשד לרומנים במהלך עשרים וחמש שנות הנישואין שלהם, וגם על אלימות כלכלית, למרות חיי הפאר החיצוניים. תשמעו, ענבל לא הייתה חריגה בנוף לקוחותיי. בעבודתי אני נתקל לא אחת באלימות כלכלית. גברים רבים נוקטים בשיטה שפלה זו של חיים ללא שיתוף מלא של האישה בהכנסתם, ויותר מכך, בהעלמת הכנסתם האמיתית, שלא לדבר על נכסים שרכשו ועוד. היו אינספור מקרים שבהם מצאתי חשבונות בנק, דירות וכספות שעליהן לא ידעה האישה, גם אחרי עשרות שנים של חיים משותפים. כעת, ענבל מספרת לי שחשד גדול בליבה כי יש לבעלה נכס נוסף, כיוון שנתקלה בעבר בצ'קים מסודרים לשנים עשר חודשים על סכום קבוע, כאילו שמדובר בשכירות של דירה, וצ'קים אלו מעולם לא הופקדו בחשבונם המשותף.
הסברתי לענבל על היכולות שלי ואיך אני יכול לעזור לה, גם בנושא מעקבים בתקופת "הקורונה", שלא היו פשוטים בגלל הסגר, וגם בנושא גילוי כספים ונכסים. עיניה אורו, "לא להאמין" אמרה לי. המחיר לא היווה בעיה עבורה, היא סיפרה כי נהגה בעצת חברה טובה ושמרה "גרוש לבן ליום שחור", ולכן תוכל לשלם ללא בעיה את השכר שביקשתי. נפרדנו דרך מסך המחשב בחיוך גדול. היא הייתה יפיפייה ובעלת חיוך כובש, הצטערתי שלא יכולתי להזמין אותה, כנהוג, לאספרסו במשרדי. אחחח תקופת קורונה. עוד באותו יום קיבלתי ממנה, יחד עם העברה בנקאית לחשבוני, גם הודעת ווצאפ עם פרטיו האישיים של יוסי. עברו שעתיים ומיטב המוחות שעמם עבדתי החלו לחפור בענייניו הכלכליים.
כעת.. אל תשאלו אותי איך וכיצד אני עושה זאת, אל תשאלו אותי אם מותר לי, על כל זאת אענה כפי שענה מר מנחם בגין ז"ל עת חזר מביקור בבלפור לשאלת עיתונאי מתחכם, "האם נכון כי ביקרת בבלפור?" ומר בגין ענה לו "לא שואלים גבר נשוי היכן בילה את הלילה.." אני מקווה שהבנתם.
במקביל, חיכיתי להודעה מענבל לגבי פעילותו של יוסי מחוץ לבית. עברו יומיים בלבד וקיבלתי ממנה הודעה "אייל, מחר יוסי יוצא לפגישות עם לקוחות, אשמח אם תבצע מעקב." עניתי לה מיד כי הדבר יבוצע, קיבלתי פרטים טכניים כמו שעת יציאה משוערת מהבית וקיוויתי בשבילה שיהיה "בינגו" כבר מחר.
היו המון "מינוסים" בתקופת הקורונה, אנשים ישבו ספונים בביתם בסגר בצו משרד הבריאות ולכן לא הרבו בפגישות מחוץ לבית. מנגד, השהייה בבית עם האישה 24/7 לאורך זמן יצרה "סיר לחץ" מטורף, שגרם, בין היתר, לעלייה (נבזית) באלימות כלפי נשים ולעלייה בפתיחת תיקי גירושין, בין היתר כיוון שבני הזוג שמו ליבם כי הצד השני מנהל רומן. הטלפון היה אמצעי הקשר היחיד בין הבוגדים, והנבגדים תפסו זאת לעתים. כעת, משנפתח הסגר, מיהרו רבים להיפגש עם המאהב/ת וכל מעקב היה "בינגו" כבר ביום הראשון. מדהים.
התמקמתי עם דניאל, העוקב שלי מחולון, ילד מקסים שגידלתי במשרדי למעלה משנתיים, בן לאם חד הורית, קשת יום, שעמלה רבות ובהצלחה רבה על גידול שני בניה, ובתוך כך עשתה קריירה אקדמית מרשימה והגיעה לתואר דוקטור. כמי שקיבל חינוך מצוין, דניאל היה עוקב מצוין, האמינו לי, מתאמנים רבים עבדו תחתיי, דניאל היה מהטובים ביותר.
כעת, כשעבדנו כיחידה אחת, כמי שמבינים היטב זה את זה, סגרנו את יציאתו של יוסי מביתו המפואר בשכונה היקרה בהרצליה. הבית נראה מבחוץ מהודר מאוד. עשר דקות המתנה והדלת נפתחה וענבל יצאה עם כלב זאב גדול, זיהיתי אותה מיד, לבושה בטייטס מתוח ובגופיה שחשפה בטן שטוחה, בעלת חזה שופע ושיער שחור ארוך, והיא אכן הייתה גבוהה, כפי שראיתי בזום.
למרות מסיכת הקורונה שעל פניה, יכולתם לראות בשנייה שמדובר "בפצצת על," היא חלפה ליד הרכב שלי, לא הבחינה בי, הכלב הוביל אותה. עקבתי בעיני אחר הישבן שלה, מצטער, אני גבר, להסתכל… הסכמתי עם אשתי שמותר. היה לה ישבן מדהים.
עברו עשר דקות נוספות ועוד לפני שהיא שבה, נפתח שער חניה חשמלגדול ומרצדס שחורה וגדולה יצאה באיטיות מהחניה. סימנתי לדניאל בלחיצה כפולה במכשיר הקשר הקבוע שלנו, דניאל התניע ותוך כמה דקות היינו שנינו אחרי הבעל בפקקים של הרצליה פיתוח.
נסיעה קצרה והוא הגיע לחוף הים הסמוך, עשר דקות מביתו, גבר בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, לבוש בבגדי ספורט מהודרים, גבוה, שרירי, ניכר כי השקיע בעצמו, קצת קינאתי בו, תחשבו לבד מאיזו סיבה…
הוא ירד לחוף הים, עשה מתיחות, דניאל הקטן והרזה היה סמוך אליו ואני המתנתי לו ליד המרצדס. שעה של ספורט, ריצה, מתיחות, והוא חזר מזיע לרכבו. דניאל אמר לי בקשר שהוא חייב להתחיל לעשות ספורט כי נגמר לו האוויר באמצע המעקב. "אתה חייב להפסיק לעשן" עניתי לו, "אחר כך תתחיל ספורט".
נסענו אחריו, הכיוון היה תל אביב. חצי שעה של נסיעה איטית והגענו לחניית בית מלון ידוע, הוא ירד מהרכב ונכנס ללובי, במסיכה, בבגדי הספורט ועם תיק בידו. שיערתי שמדובר בתיק עם בגדים. הפעם אני נכנסתי אחריו. השומר בכניסה ללובי מדד לי חום, ומיהרתי אחרי יוסי. הספקתי לראות שנכנס למעלית, חיכיתי לראות באיזו קומה היא תיעצר. שתים עשרה היה מספר המזל. עליתי לקומה השתים עשרה ועשיתי סיבוב בקומה. המלון היה שקט, התרשמתי שהיה ריק ברובו. השתדלתי לשמוע רעשים כלשהם, אבל כאלו לא היו ובצר לי חזרתי ללובי, התיישבתי בכורסה מרוחקת המשקיפה אל המעליות ואל הלובי כולו והזמנתי אספרסו כפול ממלצרית צעירה שעטתה מסיכה. המתנתי, המתנה היא שמו האמצעי של עוקב מיומן.
עברו למעלה משעתיים, שלוש כוסות אספרסו, עוגת גבינה אחת ועיתון "ישראל היום". המעלית נפתחה והוא יצא ממנה, לבוש ג'ינס ונעלי ספורט, וחולצה שחורה מכופתרת, תיק בידו (בטח עם בגדי הספורט המיוזעים) ובלונדינית צמודה אליו, בחורה צעירה, לא יותר מעשרים וחמש הייתי נותן לה.
הם דיברו ביניהם והלכו לכיוון דלת היציאה, צילמתי במהירות במצלמה הסמויה שלי ועדכנתי את דניאל בטלפון במקביל. הוא תיעד אותם מגיעים לרכב.
כשנכנסו לרכב היא חגרה את עצמה ונשקה לו. "בינגו" לחש לי דניאל באוזנייה, "יפה" עניתי. "בינגו".
הם נסעו יחד לכיוון מרכז העיר, בכיכר המדינה הוא נעצר, היא ירדה והא המתין ברכב. תיעדנו אותם. חלפו עשרים דקות ושתי שקיות גדולות הונחו בתא המטען, שוב נשקה לו, שוב תיעדנו, ידה השמאלית הונחה על ראשו במהלך הנסיעה, הפעם היה הכיוון נמל תל אביב. גם שם הוא חיכה והיא נכנס לחנות "פדני" הידועה.
חצי שעה של המתנה והיא יצאה, הראתה לו טבעת על ידה, הוא אישר בראשו, היא חזרה לחנות, תיעדנו.
כעבור עשר דקות נוספות חזרה לרכב, שוב נישקה אותו ו… נכון, שוב תיעדנו.
הפעם, הוא נסע למלון. הם התנשקו ברכב במשך עשר דקות לפני שניפרד ממנה. דניאל כבר היה בלובי בזמן הזה, במסיכה, אחרי בדיקת חום של המאבטח, ממתין לה כשהיא מתקרבת למעליות. דניאל נכנס לפניה למעלית ועלה לקומה השתים עשרה. כשהיא הגיעה לקומה כעבור דקה, קיבלתי הודעה מדניאל – "1236", מספר החדר. חייכתי. בעוד שעתיים אדע מי האורחת. דניאל חזר לרכבו והצטרף אליי בזמן שנסעתי באיטיות אחרי יוסי לכיוון הרצליה. הסתיימו "הפגישות" של יוסי כפי שאמר לרעייתו. כעת, מיהר הביתה.
עזבנו אותו כשנכנס לחניון הבית המפואר שלו. כעת, מיהרנו דניאל ואני למשרד. כבר היה אחר הצהריים, היינו עייפים, אבל לא ויתרנו על כתיבת הדו"ח, הכנת סרט הווידאו והתמונות, וגם על "בדיקת אורחת" במלון. כשסיימנו עם כל הדברים הטכניים ולאחר "שיחת כיסוי" לפקידת הקבלה במלון, שהייתה בטוחה שאנחנו… מי שאנחנו לא, קיבלנו את המידע. כעת, היה לי שם פרטי, שם משפחה וגם מספר הטלפון שלה.
מתברר שהיא הייתה אורחת קבועה במלון. את החשבונית אגב, שילמה בכרטיס האשראי של… יוסי, נכון. גם את הפרט הזה קיבלתי.
תיק הבגידה של יוסי היה מוכן. כעת, לחצתי על "מיטב המוחות" לסיים את החקירה הכלכלית, הייתי בטוח שגם פה יהיו לי הפתעות עבור ענבל. מי שמשלם באשראי שלו עבור מלון של המאהבת באופן קבוע, בטח מנהל חשבון בנק "עלום" מרעייתו.
ענבל יצרה איתי קשר למחרת בבוקר וביקשה שלא אעדכן אותה בעניין המעקב, אלא שנחכה לתוצאות החקירה הכלכלית, "לא רוצה שהלב שלי יישבר פעמיים" אמרה, "אין בעיה", עניתי, "בסדר גמור". אני בהחלט יכולתי להתאפק מלספר לה, כך חשבתי לעצמי… אלמלא ידעה מה היה במעקב אמש.
עבר שבוע, לא יותר, והנתונים החלו לזרום אליי. ישבתי איתם ועם הפרטים שנתנה לי ענבל בפגישת הזום הראשונה שלנו. שני נכסים יקרי ערך היו ליוסי, על שמו בלבד, שהיא לא ציינה בפניי קודם. דירת פנטהאוז בפרויקט חדש בבת-ים, ומגרש לבניה ברמת השרון. שניהם שווים מיליונים רבים. בנוסף, היו גם שני חשבונות בנק שלא ידעה עליהם, רכב קטן, שניחשתי שהוחזק על ידי הבלונדינית וענבל לא ידעה עליו, ועוד סכומי כסף נכבדים בקרנות השתלמות שלא ידעה עליהם.
כעת, שלחתי לה הודעת וואצאפ, "פגישה! מתי? "
תוך דקה היא ענתה, "מחר באחת עשרה אני אצלך במשרד, כבר מותר"!
שמחתי מאוד, אל תשאלו אותי למה!!! הכנתי את כל החומר וחיכיתי לה.
היא נכנסה למשרד באיחור קל, כבר כשהייתה בחדר ההמתנה הבטתי בה דרך מצלמות המשרד, יושבת זקופה על הכורסה השחורה שבחדר וסוקרת את החדר ואת האביזרים בו.
עברו עשר דקות וניגשתי להזמין אותה לחדר שלי, לחצנו יד כנהוג בתקופת הקורונה, מרפק אל מרפק, חייכנו מבעד למסכות, "משרד מקסים יש לך" אמרה, "תודה" עניתי, "לשמוע את זה מרעייתו של אדריכל ידוע זה בהחלט מוערך". היא חייכה. אבל… זה היה החיוך האחרון שזכיתי בו בשעה הבאה.
היא ישבה על הספה הלבנה, הביטה בסרט המעקב מוקרן על הטלוויזיה הגדולה שבחדרי והדמעות זלגו מעיניה. הגשתי לה טישו וכוס מים ואז סיפרתי לה על המגרש, על הפנטהאוז ועל חשבונות הבנק, על הרכב הקטן שכנראה משרת את הבלונדינית, וגם על סכומי הכסף הגדולים שיוסי חסך והיא לא ידעה עליהם. היא הייתה בשוק אמיתי!!! כמעט שלא הוציאה הגה. מדי פעם התנצלה על דמעותיה וניסתה לנגב את האיפור שנזל על לחייה. "זה בסדר" אמרתי, "קחי את הזמן, קחי את כל הדו"ח, תעכלי הכול, דברי איתי, אנחה אותך הלאה". היא הודתה לי בחום. נפרדנו בלחיצת מרפק שוב. עבר שבוע, והיא התקשרה לבקש המלצה לעורך דין. הפניתי אותה לעורך הדין הכי טוב שאני מכיר. תותח אמיתי. הצטערתי שאני לא יכול לייצג אותה, אסור לי. למרות משרד עורכי הדין שבבעלותי במקביל, החוק אוסר עלי לטפל בלקוח תחת שני כובעים, חוקר ועורך דין. לכן, הפניתי לקוחות כאלו לעמיתיי, עליהם סמכתי שיעשו עבודה טובה בחומרים שהבאתי, כאלו שיודעים לנצל מידע טוב ולסגור תיק מהיר וללא עיכובים. עורך דין סידי הוא כזה, תותח רציני ואיש משא ומתן מצוין.
עברו חודשיים וקיבלתי הודעה ממנה.
"אני גרושה פורמאלית, יש לך מישהו בשבילי? …" עם לב אדום.
כתיבת תגובה