אנג'לינה ג'ולי ואני//אייל סברו

הבטתי בה. לפני שעה, כשהתיישבה מולי, לא חשבתי שלאישה המוכרת הזו יש צרות גדולות כל כך. קראתי עליה מעת לעת במדורי הרכילות ובכתבות כאלו ואחרות, היא הייתה "סלב" לא קטנה, אחת התותחיות בתחומה. הייתה אצל יאיר לפיד, אצל דומים ותמיד כשנשאלה על זוגיותה, השיבה כי חיה חיים מאושרים. בן זוגה, שהיה ידוע אף הוא בתחומו, סיפר לא פעם גם הוא על הזוגיות המושלמת שלהם. כולם האמינו, אני… לא כל כך. כמותה כבר היו לי בעבר, כאלו שחשבתי שאצלן הכול מושלם ובסוף הוברר ש"קן הקוקייה" היה מקום נורמאלי לעומת מה שרץ אצלן בבית.

"הוא בוגד בי כבר שנים ארוכות, אני לא שותקת אבל הוא תמיד מכחיש. פעם מצאתי תחתונים סקסיים של אישה אחרת במגירת התחתונים שלי. ההיא כנראה הייתה שתויה מספיק כדי להשאיר את התחתונים בבית שלי, עוזרת הבית שלי כיבסה אותם וברוב תמימות שמה אותם במגירה שלי, למרות שהיו קטנים בשתי מידות מהמידה שלי… כשאמרתי לו – עשה ממני משוגעת. 'חבל שלא שומעים אותך בטלוויזיה כשאת מדברת כל כך הרבה שטויות,' אמר עליי, ואני כמעט חשבתי שאני מתאבדת, הפעם אייל אתה חייב לעזור לי…." והדמעות זלגו.

הגשתי לה את הטישו שהיה מונח דרך קבע על שולחני… לפני שנפרדנו, ביקשה לחבק אותי (לו רק החברים שלי היו רואים את זה, חשבתי לעצמי…). חיבקתי אותה והחזה שלה נצמד אליי. הרגשתי את גודלו, את ד"ר קליין כמובן… ליטפתי את השכמות שלה כחבר ותיק, היא הרימה את ראשה ונשקה לי, כשהפניתי את ראשי הצידה היה נדמה לי שהיא חיפשה את השפתיים שלי… מה אני מפנטז, חשבתי מיד לעצמי. כשהסתובבה לצאת ממשרדי הבטתי בה. היה לה גוף פגז, ג'ינס נמוך וישבן אגסי. לא פלא שהיא עושה הרבה כסף בתחומה… החברים שלי לא יאמינו לי, שקעתי בכיסא העור שלי ועצמתי עיניי…

נזכרתי שהופיעה מעורטלת למחצה באיזה מקום… פתחתי עיניי מיד והתיישרתי – עבודה!!! אמרתי לעצמי.

למחרת בבוקר, כשהיא יצאה למכון הכושר בדיוק בשעה שאמרה לי, המתנתי ליד ביתם. צפון תל אביב, שכונה שקטה, רואים הרבה כלבים מאושרים על הבוקר… הוא יצא שעה אחר כך …תק…תק… תקתקה המצלמה, צילמתי אותו נכנס לרכב שלו ומתחיל בנסיעה.

התחנה הראשונה הייתה בית קפה בקניון רמת אביב. לקחתי את השולחן מאחוריו. מעת לעת העזה מישהי לבקש ממנו חתימה. מסכן, חשבתי לעצמי, כוס קפה הבנאדם לא יכול לשתות בשקט. הוא דיבר הרבה בסלולארי, כעבור חצי שעה הצטרף אליו חבר, הצלחתי לשמוע אותם מדברים על קולגה שלו, קצת לכלוכים… מניאק, חשבתי לעצמי…

הם נפרדו והוא המשיך בנסיעה, נכנס לבניין מגורים לא רחוק מהקניון. "שם גר הסוכן שלו," עדכנה אותי אמש, "הוא אצלו מדי יום כמעט," זכרתי שאמרה לי. חיכיתי לו למטה.

כשירד, כעבור 40 דקות, המשכנו בנסיעה. ידעתי שהם אוכלים צהריים יחד ואחר כך הוא יישן ולכן "הזמן שלו" מצטמצם לשעתיים הללו בלבד… הייתי דרוך. נתתי לו מרווח של 30 מטרים, לא יותר, מסנן כל נהג נודניק שנכנס בינינו. כשעבר בירוק מהבהב לחצתי על הדוושה. לא תחמוק ממני… לא תחמוק, חייכתי…

הוא הגיע לכתובת מסוימת בתל-אביב. הבטתי בדף שמילאתי אתה אמש – הכתובת הזו לא הופיעה. כשיצא מהרכב בכובע  קסקט ובמשקפי שמש שחורים ידעתי שהוא מסווה עצמו. למה קודם לא שם כובע? מתחכם, מה… דיברתי כהרגלי לעצמי.

הוא חצה את הכביש במהירות ונכנס לבניין. חיכיתי 30 שניות ורצתי לבניין, זורק את הרכב על המדרכה הסמוכה… הצלחתי לשמוע את הדלת נטרקת בקומה השנייה.  אז זו קומה שנייה, עכשיו בוא נראה מי גר שם… סקרתי את השמות על תיבות הדואר… שני זוגות, אחד לא רשום ואחת רשומה לבד… מעניין יותר מרגע לרגע, הרהרתי… התחלתי להציץ לתוך התיבות… מתוך ארבע תיבות שלוש היו מלאות בדואר, כנראה שהדוורית הנחמדה ביקרה פה דקות לפניי… בתיבה שבה הופיעה שמה של האישה לבד לא היה דואר…

הרמתי את המצלמה שלי ועברתי על השמות. אחר כך אנתח אותם. חזרתי לרכב שלי… "היי, היי, רגע… חכי, אל תרשמי, אני זז…" היא עמדה מול הרכב שלי עם הפנקס ביד ומצלמה קטנה. "אני זז, עשי טובה…", "חמוד שלי, 500 ₪, זה על המדרכה אתה יודע…" היא ענתה לי. היו לה שפתיים של אנג'לינה ג'ולי, גוף שמנמן ומבט כמו של דודה שלי שהייתה מרביצה לי כשהייתי קטן. "בבקשה…" התחננתי, "יש מצב לא לרשום…?", "רק אם אתה מזמין אותי לדרינק…" וואו, התפעלתי מהישירות. "רק לדרינק?" שאלתי. "נתחיל בדרינק…" חייכה "השפתיים". "תני טלפון," אמרתי והיא ענתה עוד לפני שסיימתי: "050 …"

סקרתי אותה מכף רגל ועד ראש… "תגידי, את עושה את זה הרבה או שזה בגלל שלאחרונה רזיתי מאוד?" שאלתי. "נראה לך מאמי…" ענתה. "יש לך 24 שעות להתקשר, אחרת אני רושמת את הדוח…" חייכה והסתובבה. "אותך לחולדאי" צעקתי והיא הניפה אצבע משולשת… "500 שקל" צעקה והתרחקה מענטזת.

עברה שעה בדיוק והוא ירד, עם הכובע, עם משקפי השמש ועם חיוך מרוח מאוזן לאוזן. זכרתי מתי אני מחייך כך, וסימנתי את הקומה השנייה כמקום שבו הוא מבקר באופן קבוע. המשכנו לנמל תל-אביב, היא חיכתה לו בג'יפ שלה בחניה. כשיצא מהאוטו ניגש אליה והם התנשקו והלכו יד ביד לעבר הנמל. איזו אידיליה, הרהרתי לעצמי ויישרתי את המצלמה שלי, שהתעקשה משום מה לתעד את הישבן שלה.

חזרתי לכתובת. הפעלתי את המצלמה הסמויה שלי ונכנסתי לבניין, חיפשתי את דירה 7. על הדלת לא היה רשום כלום… שלוש דפיקות וצלצול אחד והיא פתחה לי… נדהמתי. היא הייתה קטנה, קטנה מאוד, כמעט ששאלתי "ההורים בבית?" אבל החזה שלה היה גדול כל כך שהבנתי שהיא כבר בוגרת. "כן בבקשה" שאלה… "וואו, זו את, הזמרת, לא?…" "כן ואתה?" "אני… אני מחפש פה דירה להשכרה, קרוב לגרושתי ולילד וחשבתי ברוב טיפשותי לעבור בין הדירות ולשאול… אבל כנראה שהדרך שלי לא משהו…" היא חייכה: "לא, אין פה דירה להשכרה, לפחות לא שאני יודעת, אבל בדיוק מעליי גר ועד הבית, תצלצל אצלו, בערב הוא בבית בדרך כלל והוא מעודכן בהכול".

"אני אוהב את הדיסק האחרון שלך," אמרתי, מרוויח עוד דקה של צילום, "תודה" ענתה, "אני חייבת להיכנס, אז סליחה ובהצלחה" וסגרה את הדלת… מניאק, מניאק, מניאק, אמרתי לעצמי. הוא נרדם עם אחת שחצי מדינה מפנטזת עליה ודופק מהצד את זו שחצי מדינה שנייה מפנטזת עליה. בן זונה. מיהרתי לרכב שלי לפני שאנג'לינה ג'ולי והדרינק תחזור לסיבוב נוסף.

למחרת שוב המתנתי לו ליד הבית שלהם. היא ירדה, כהרגלה, למועדון הספורט השכונתי והוא אחריה בחצי שעה. הפעם הגיע לכתובת ההיא מיד, בלי הקפה עם החבר. נכנס שוב עם הקסקט ומשקפי השמש. חיכיתי 20 דקות ונכנסתי לבניין, טיפסתי לקומה השנייה וצלצלתי בדירה 7… לא ענו… צלצלתי… ולא ענו… שוב צלצלתי ושוב לא ענו… מה, יכול להיות שהוא לא אצלה? או שהם כל כך חזק "בתמונה" שאפילו צלצול מכבי האש לא יוציא אותם החוצה.

ישבתי על המדרגות בקומה מעל… חיכיתי לדלת שתיפתח. עברו כמעט שעתיים והיא נפתחה… כיוונתי את המצלמה ומיהרתי לרדת, הם בדיוק התנשקו על מפתן הדלת, היא הייתה עם חלוק מגבת לבן, הורדתי עיני וחלפתי על פניהם כשהם מתנשקים. היא לא הבחינה בי וטוב שכך, הרי ועד הבית מגיע בערב, אמרה. מה הייתי עונה לה לו ראתה אותי. כשהגעתי לרכב שלי שלפתי את המצלמה מהתיק וצילמתי אותו חוזר לרכב שלו. ירדתי ממנו, בשביל מה להמשיך, יש לי  את התשובה בשבילה… אני הולך לספר לידועה שבעלה הידוע מזיין מישהי גם כן ידועה, ורק אני לא יודע… איך אצא מהפקחית הזו כי אחרת אקבל 500 ₪ דוח חניה.

באותו ערב היא חייגה אליי. "נו, אייל, יש לך מה לספר לי?", "כן" אמרתי, "בואי בבוקר אליי במקום למכון " אמרתי.

למחרת בבוקר היא נכנסה כמו רוח סערה… כשחזרתי מהמטבח עם האספרסו בידי, לא יכולתי שלא לגנוב מבט בישבן שלה, החוטיני שלה הציץ ממנו, דק דק… עם זרקונים כאלו בקצה… בלעתי את הרוק והתיישבתי מולה. אחרי הקדמה של כמה דקות הכנסתי את הדיסק למחשב שלי… היא ישבה וצפתה… וצפתה… ובכתה. כשנפרדנו חיבקה אותי, כמעט שליטפתי את ישבנה, בחיי… הרגשתי שהיא לא עוזבת אותי… החיבוק נמשך שלוש דקות ארוכות, לקחתי זמן על שעון הקיר שממול…

עברו שלושה ימים, היא הזמינה אותי אליה הביתה: "הם בחו"ל, הוא אמר לי שהוא יוצא לצלם משהו בפריז, אני יודעת שהיא על המטוס גם כן, חברה שלי עובדת באל על, בוא לקפה אייל" …הרמתי רגל ועוד רגל על השולחן… "איפה, הלוואי, יש לי מלא עבודה, יש לי עכשיו זמר ידוע שאשתו בוגדת בו, הוא משגע אותי הנודניק", המצאתי, "אבל בכיף פעם אחרת…" סגרתי את הפומית. כעבור דקה קיבלתי הודעה כתובה לסלולארי שלי "מוזמן תמיד" נכתב שם, "תודה" עניתי, "אבל… לא כדאי" ושלחתי.

עכשיו חיפשתי בזיכרון את הטלפון של הפקחית… "היי, זה אני עם הטויוטה משלשום… דרינק???" שאלתי….

רז חקירות- 03-9566060